האם כישרון הוא מתנה או מעמסה?

בפאנל בשם "משבר ההתאבדות בקרב אוכלוסיית האמנים" שהתקיים בלוס אנג'לס התוודה אחד המוזיקאים כי הוא סובל מדיכאון וכי שקע לא פעם במהלך עבודתו המוסיקלית במחשבות התאבדות.

לאחרונה קראתי על אמן קומיקס צעיר שהתאבד בגיל 19. בשיחה עם אביו הוא סיפר לו שאחד החברים כתב לו "תמשיך להיות מי שאתה" והוא אמר לאביו אף אחד לא יודע כמה זה קשה. זה קשה להיות כל כך רגיש וכל הזמן להסתכל על פרטים, קשה שיש צורך עז כל כך לצייר וליצור ולהמציא כל הזמן. בנוסף לכל זה יש מיתוס כזה שאתה חייב להיות חרדתי כדי ליצור, להיות דיכאוני כדי להיות גאון. האמת היא שחרדה ודיכאון מעולם לא עוזרים לאמן ליצור. לדעתי אחת הסיבות שגורמות לחרדה או לדיכאון אצל יוצרים הוא חוסר היידע כיצד לנהל את עצמם. הבילבול הזה שאתה לא מבין מה עושים עכשיו ומה אחר כך, מה נחשב ומה לא נחשב,איך מנהלים כסף ומה עושים עם הדחיינות הזאת שנדמה לך שרק לך יש אותה אך האמת שהיא משותפת לאמנים רבים ולמעשה מבוססת על פחד, הפחד מדחייה. כאשר כל כך הרבה שאלות נשארות פתוחות נוצרת חרדה שמביאה לדיכאון. לכן חשוב כל כך שאמנים ויוצרים יקבלו כלים, יעבדו על החוסן המנטלי שלהם. חשוב שיידעו שאם המורה בבצלאל לא אהבה את העבודות שלהם זה לא אומר שאין להם סיכוי בעולם הזה. אחד הדברים שאמנים ושחקנים עושים זה ללמוד כל הזמן את המקצוע שלהם, ללכת לעוד סדנא ועוד סדנא, משחק מול מצלמה, סדנת ריקוד והם מאמינים שזה ירגיע את החשש שלהם שהם לא מספיק טובים. במקום זאת עדיף ללמוד איך לקבל לא ולא להתרסק, איך למצוא עוד מקור פרנסה, איךלהציג את עצמך כמו שצריך ומי הקהל שאליו אתה פונה באמת. אחד הנושאים החשובים הוא להציב לעצמך מטרה מרגשת ומאתגרת, להכריז על זה ולהתחיל לעשות את הפעולות הננדרשות. הייתי שמחה לשמוע מה דעתכם: האם כישרון הוא מתנה או מעמסה?